6. המחלוקת הציונית

שיחה 6 – המחלוקת הציונית
לשיחה שני חלקים:

א. ”השיטה“ ונקודות תורפתה
ב. התמודדות במחלוקת הציונית

הנחת יסוד של "שיחות על המצב" הִנה: אין יוזמה ישראלית פעילה לנטילת השליטה במרכיבי תהליך הקיום של מדינת ישראל.

היפוך המצב ומציאת דרך להתניע יוזמה פעילה שתביא את ישראל לשליטה בגורלה, מהווה את היעד המרכזי של השיחות על המצב.

אם אכן יש בסיס עובדתי למוסכמה שישראל נעדרת יוזמה, לבד מיוזמות הנגזרות ממדיניות הדחייה שבה דנה השיחה הקודמת אזי, אם טמונה בישראל היכולת לגבור בכוחותיה שלה על הגורמים המטים את תהליך הקיום הישראלי מתכליתו המקורית, בעצמה המתגברת על כל פועלה הנוכחי של ישראל, נשאלת שאלה, מהי "היד הנעלמת" שמונעת מישראל להוציא את יכולתה מהכוח אל הפועל בצורה "נכונה" ולהטות את התהליך לכיוון של חזון ישראלי שהוא:

"להביא את העימות לכלל דעיכה ולהביא את החברה הישראלית למצב של חבירת כלל מרכיביה, סביב ההגשמה של תכלית הקמתה ועיצוב צביונה כדמוקרטיה ציונית!"

בשיחה זו נציע לראות בשיטה שבה מתקבלות החלטות העם והחלטות ההנהגה כמכשלת היכולת לקבל החלטות "נכונות", החלטות שביכולתן למגר גורמים המונעים מישראל ללכת בדרך חזונה ולהגשימו על-פי תכלית הקמתה של המדינה.

ניתן להצביע על המחלוקת הציונית כחסם העיקרי לפיתוח מהלכי יזומה ישראלית בכל מישורי ההתמודדות עם הגורמים המשפיעים על גורלה ואת יישובה של מחלוקת זו כראשית הצירים לפריצת דרך הכרחית כדי להבקיע את החסמים האחרים שהם:

• תנאים מוקדמים לסיום הסכסוך
• תלות ישראלית בתמיכה מעצמתית
• אחדות העם

חסמים אלה מונעים את האפשרות מהנהגת המדינה להתניע יוזמות פעילות כדי להשתלט על מגמות המצב ולהטותן לטובת ישראל דהיינו: הגשמת החזון הציוני בצביון ישראלי.

סלע המחלוקת העיקרי הניצב בין פלגי הציונות הוא עתיד הגבולות המדיניים של מדינת ישראל התוחמים את ריבונותה באיו"ש.

מחלוקת זו היא האקוטית ביותר בין פלגי הציונים וכרוכה בה גם המחלוקת לגבי "סוגיות הליבה" בהקשר של פתרון העימות עם הישויות האנטי ציוניות, סוגיות המכונות בפי אותן ישויות "פתרון הבעיה הפלסטינית" ומשמשות מנקודת ראותם המוסכמת, "תנאי ברזל" לכינון שלום, להבדיל מהסכמים לקיום יחסים דה פאקטו שהמעבר מהם לכינון שלום דה יורה, מותנה במפורש או במרומז בפתרון "הבעיה הפלסטינית".

בכל אלה נדון בבוא הזמן במהלך השיחות הבאות.

נסקור עתה את השיטה הנוכחית שבה אמורה מדינת ישראל לסלק את סלע המחלוקת בעניין הגבולות המדיניים על מנת להגיע להסכמות ציוניות שמעצבות את מציאות חיי המדינה ואת עתידה המדיני והחברתי.

נצביע על נקודות התורפה שבהן השיטה לוקה ובכך היא מונעת אפשרות לגבש הסכמות בקרב הציבור הציוני כבסיס המאפשר להנהגת הציבור הציוני להתוות מדיניות של יוזמה "נכונה" ולממשלת ישראל לתכנן את מהלכיה ולהוציאם אל הפועל.

האם וכיצד מתמודדת "השיטה" עם גורמי מחלוקת הציונות במגמה להשיג קונצנזוס ציוני?

את המחלוקת הציונית מיישב כיום מנגנון הבחירות הדמוקרטיות הפועל באופן הבא:

• ההנהגה המדינית של מדינת ישראל מתווה את הדרך הציונית להתמודדות עם המצב.
• המדיניות הציונית שמתווה ההנהגה מייצגת את דעת הפלג הציוני שמקרבו עלתה ההנהגה.
• למעשה, ההנהגה הפוליטית אינה מנסה ליצור קונצנזוס ציוני אלא להשיג רוב דעות שלטוני.
• רוב דעות שלטוני אינו בהכרח רוב ציוני היות שבחתירתה לשלטון ההנהגה הפוליטית יוצרת קואליציות ובמרכז העניין של השותפים לקואליציה עומדת השאיפה להגיע לשלטון וכדרך לתפוש בו, להציע לציבור שאותו הן מייצגות סיפוקים מידיים למשאלותיו כדי להיבחר על ידו.
• העניין הציוני או שאינו כלול אצל חלק מהמפלגות במשאלותיו של הציבור או שהוא נתפש לעתים בעיני אותו ציבור מפלגתי כעניין ארכאי וערטילאי ללא משמעות מעשית.
• מפלגות ציוניות או שהן נמנעות מלהיכנס לקואליציה זו עם זו בגלל סלעי המחלוקת בעניין עתיד הגבולות ובמשתמע בדרך לפתור את "הסכסוך עם הפלסטינים" שנחשב לקשר גורדי של העימות עם הישויות האנטי ציוניות וקיימות גם מחלוקות בענייני חברה וכלכלה ואם מפלגות ציוניות כבר חוברות לקואליציות זה נעשה בחסות שמירת הסטטוס קוו של "פתרון הסכסוך בדרך של ניהול משא ומתן ישיר עם הפלסטינים על הסדר מדיני" פתרון שאין דרך לממשו אלא בדרך של "כניעה מוחלטת" של אחד הצדדים לתנאיו המוקדמים של השני ובקיפאון שנוצר נגנזת מחמת "חוסר עניין" האפשרות להשיג קונצנזוס ציוני ועל בסיסו לפתח יוזמה ישראלית אפקטיבית להשגת שליטה בסכסוך האקוטי ובעימות כולו.
• שיטת הבחירות בישראל אשר על פיה נבחרת ההנהגה, מאלצת את האזרח הבודד שהוא מרכיב היסוד בגוף הבוחר שהינו הריבון במדינה, לבחור בבחירה אחת בודדת את כל מכלול הבחירות של מרכיבי ההנהגה לרבות אישים, מצעים רעיוניים, קווי יסוד שלטוניים וכל אלה מנוסחים בפורמטים של תעמולת בחירות ועמדות של מעצבי דעת קהל שתכליתם לשבות את לב הבוחר ולפתות אותו לבחור בחירות התואמות את תפישת עולמם ומעל לכל להציבם בעמדת השלטון.
• כתוצאה מאילוץ הבחירה הבודדת האזרח אינו יכול לבצע הפרדה בין בחירותיו השונות מתוך מכלול האפשרויות לקביעת דמות המדינה שבהם עליו לבחור במעמדו כריבון המדינה.

באיזו מפלגה יבחר בפתק אחד אזרח סטראוטיפי שהוא "שוחר שלום", "סוציאליסט" ו"חרדי" מתוך תפריט המפלגות הבא:

א) מפלגה א' – א"י השלמה, כלכלה סוציאל -דמוקרטית, ממלכה הלכתית.

ב) מפלגה ב' – ישראל בגבולות 67, כלכלה חופשית, מדינה חילונית בעלת מערכת חוק אוניברסלית

ג) מפלגה ג' – סיפוח גושי התיישבות באיו"ש לריבונות ישראל, כלכלה חופשית מוכוונת יעדי מדינה, רפובליקה דמוקרטית מוכוונת חוקה לתכלית הקמתה וצביון אזרחי רב תרבותי.

האזרח שנאלץ לכרוך בבחירה אחת בלבד את בחירותיו העקרוניות כריבון עם בחירותיו השוטפות והאישיות הנוגעות לפרנסתו, רווחתו וביטחונו הנתון ללחציהן של תעמולות סותרות וללחצי נאמנויותיו השמרניות יכריע בסופו של דבר עפ"י סדר קדימה "שגוי" ולא עפ"י סדר עדיפויות "נכון" כמודגם בפסקה הבאה:

1) קדימה 1 (עדיפות ג') – בחירה רגשית (אמוציונלית) – בחירה על פי צוו הנאמנות ל"בית" האידאולוגי בלי קשר לצרכים קריטיים הנוגעים לגורל המדינה לבחור בחירה רציונלית או לוגית אחרת.

2) קדימה 2 (עדיפות ב') – בחירה הגיונית (רציונלית) – בחירה לטובת העניין הקרוב ביותר לליבו ומספק את רצונו ברגע הבחירה תוך זניחת עניינים שנדמים לו פחות אקוטיים ופחות מספקים גם אם לוגית הם יותר כבדי משקל
בהכרעת עתידו.

3) קדימה 3' – (עדיפות א') בחירה שקולה (לוגית) – בחירה בעקרונות ארוכי טווח כפי שהם נשקפים מעמדת הריבון כבעלי כושר להבטיח למדינה ולכל אשר בה גורל של ביטחון, שגשוג ושלום שבו יוגשם העתיד במתווה ובצביון של תכלית היותה.

באופן כזה קבלת ההחלטות ומעשי המנהיגות מעוצבים על ידי הגוף הבוחר (ציבור האזרחים) והגוף הנבחר.

הבוחר, על פי בחירותיו והנבחר על פי הבטחותיו שמותאמות לציפיות הבוחר.

התשתית התבונתית שמתוכה עושה הגוף הבוחר את בחירותיו בהנהגה המתאימה את מדיניותה ל"רצון הבוחר" כוללת שני כוחות המעצבים את תהליך קבלת ההחלטות של האזרח ואת ההשתקפות של החלטות האזרח במעשי ההנהגה:

– כוח האינטואיציות

– כוח הרצון למצוא סיפוקים מידיים

•    כוח האינטואיציות נרכש בחלקו כמורשת אבולוציונית שהועבר לדור הנוכחי כמסורת הנגזרת מתוך ניסיון החיים של דורות קודמים וקדומים ובחלקן האחר נרכשות האינטואיציות מניסיון החיים השוטף.

משקלו הסגולי של הניסיון השוטף אינו בהכרח בעל משקל מכריע בעיצוב האינטואיציות, ככל הנראה משקלה של המורשת רב יותר.

מהאינטואיציות נגזר ההיגיון שעל פיו שוקל האזרח את שיקולי הבחירות שלו.

ההיגיון הנובע מהאינטואיציות הוא המשפיע על גיבוש הדעות של הבוחר שבמצטבר ולאורך זמן מעצב שלושה גורמי יסוד הקובעים את אורח החיים הישראלי ואת ההתנהלות השלטונית בשלושה ענייני מקרו הנוגעים לעניינה של השיחה:

– תרבות השלטון.

– מדיניות ההתנהלות מול אתגרי העימות עם ישויות מתנכלות.

–מדיניות ההתנהלות מול אתגרי מיזוג הגלויות ואיחוד הלאומים של עם הארץ.

•     כוח הרצון למצוא סיפוקים מידיים מיועד לסיפוק צרכיו האנוכיים של הפרט והתא המשפחתי והחברתי שלו מתוך מה שנתפס בעיניו, עיני הבוחר, כהזדמנויות מבטיחות ובלתי חוזרות להשיג חיים של רווחה ושגשוג בתנאים של ביטחון קיומי אישי וכלכלי שמציעה לו הנהגה המזדהה עם צרכיו וזהותו החברתית ואלה משפיעים על שלושה סדרים הקובעים את בחירותיו:

–סדר העדיפות שלפיו הבוחר מדרג את ענייני הביטחון, החברה, הכלכלה והיחסים הבינ"ל בבואו לבחור בהנהגת המדינה.

–סדר הקדימה שלפיו הבוחר מזהה את מועמדיו להנהגת המדינה על פי פרמטרים חברתיים באמונה שאנשי שלומו יגשימו את ציפיותיו לתועלות שהוא עשוי להפיק מהם לסיפוק צרכיו.

–הסדר המשוקלל המשקלל את סדר העדיפות וסדר הקדימה לכלל הצבעה משוקללת אחת שבה הפרט מצביע על חבילה נבחרת הכוללת את מועמדיו ותכניותיהם להנהגת המדינה.

המנגנון הדמוקרטי הנוכחי סובל ככל הנראה משני פגמים בהפעלתו כמנגנון לקבלת החלטותיו של
הבוחר הישראלי:

• פגם בממד התשומות – תשומות התהליך מבוססות על אינטואיציות דומיננטיות של מורשת עם גולה העוסקות בהישרדות כמיעוט נרדף בסביבה מאיימת (ומקיימת) ועוינת ללא אחיזה בנחלה ובכוח ריבוני.

מורשת התנהגותית של מיעוט נרדף אינה תקפה בזירת הריבונים למרות הדמיון המהותי בתנאי הסביבה לסביבת הגולה והאסוציאציה שעולה מכך, כפי שיוסבר בהמשך השיחות.

• פגם בממד התפוקה – להתמודדות קיומית בזירת הריבונים והנחלות נדרש סדר משוקלל של קבלת החלטות שבו סדר העדיפות מקבל בכורה על פני סדר הקדימה בתהליך הפקת ההחלטות הבוחר.

לנקודת התורפה הזו של "השיטה" נדרש פתרון (למשל: משאל עם) שיאפשר ל"רצון הבוחר" לבוא לידי ביטוי נפרד בקביעת עקרונות ריבוניים ארוכי טווח וברי קיימא שיוכתבו להנהגות המדינה וישחררו אותן לבצע יוזמות ענייניות מגובות מלכתחילה ברצון הבוחר ובלתי תלויות לחלוטין בהתחייבויות הנפרדות של ההנהגה לגוף הבוחר ולבחירותיו של הבוחר בעניינים שוטפים.

לנקודת התורפה הזו של "השיטה" נדרש פתרון תורתי (למשל: חוקה אזרחית) שאותו יכוננו באופן מתמיד מומחים שיבחרו ישירות ע"י העם ויהיו חפים מקשרים פוליטיים ויתמנו "לכל החיים", שהמנגנון אותו יכוננו יאפשר קבלת החלטות ריבוניות עקרוניות בתהליך מושכל שיקבל מלכתחילה, כמכלול תורתי, גושפנקה מאשררת של "רצון הבוחר" וישחרר את הבוחר מהאחריות לבחירות בסדר בחירה "שגוי" ויותיר אותו עם האפשרות לבחור את בחירותיו בהנהגה ומדיניות לגבי השגרה השוטפת של התנהלות המדינה בסדר קדימה "טבעי" ובמישור הנהגת המדינה תפתח למנהיגים האפשרות לפתח ולבצע יוזמות מגובות ב"רצון הבוחר" מבלי שההנהגה תהיה תלויה בהתחייבויות שנתנו לבוחר בנפרד בנוגע לבחירותיו בעניינים שוטפים.

לנקודת תורפה זו של "השיטה" דרוש מנגנון דמוקרטי שביכולתו להשבית את יכולתם של הח"כים לבלום את האפשרות להתקין מנגנונים לתיקון "השיטה" כפי שהומלץ לעיל (למשל: התארגנות ציבורית מסיבית שתדרוש תיקונים ספציפיים של "השיטה" ותתנה בכך את בחירתה בהנהגה).

נושאים לדיון:

• האם אינטואיציות הן יסוד מספיק כדי לבסס הגיון שיעמוד בבסיס לקבלת החלטות שקולות של הבוחר הבודד ושל ציבור הבוחרים בכללו ומהם התנאים הנדרשים כדי שתהיה תאימות בין אינטואיציה לבין שיקול דעת מלומד וייווצר מצב שבו "חכמת ההמון" תהווה אסמכתא שוות ערך למומחיות?
• האם די במידע שאליו נחשף הבוחר ובכלי המידע הנמצאים בידיו כדי לייצור חוות דעת שקולה לגבי העניינים העומדים לבחירתו וכדי לשקול כהלכה את המדרג של חשיבותם, בבואו להצביע על הנהגה ועל דרך נבחרת להנהיג את העם ולנהל את אורח חיי המדינה?
• אילו כלים דמוקרטיים עשויים לפצות על פגמים מובנים בשיטת הבחירה בהינתן חסר אפשרי ביסודות האינטואיטיביים של הבוחר, חסר אפשרי במידע נקי מהטיות של בעלי עניין "זר" לענייניו "הנכונים" של הבוחר המשמש כתשומה לקבלת החלטות הבוחר ול"שגיאות" אפשריות של הבוחר בתהליך קבלת החלטותיו העלולות לפגוע בענייניו החיוניים?
• האם הבחירה כמכלול אחד בהצבעה יחידה אחת לתקופה קצובה מבלי יכולת להשתתף בבקרת תהליך ההוצאה לפעול של תכניות שהובטחו בבחירות היא שיטה ראויה לבטא את "רצון הבוחר" והאם קיימות חלופות דמוקרטיות וטכניות שיאפשרו להתגבר על חסרונות השיטה הנוכחית לבטא את "רצון הבוחר" שהוא הריבון במדינה מבלי לפגוע בענייני מדינה חיוניים ובהם: חופש המנהיגות, יעילות ממסדית, מנגנוני אבטחת הקיום?
• האם שינויים שיחולו במנגנון, בשיטה ובאיכות המידע ייצרו אפשרות להכרעת המחלוקת הציונית בדרך דמוקרטית וליצירת קונצנזוס ציוני בנוכחות השקפות העולם של בעלי הדעות שבמחלוקת?

נא להקיש הערות לנושא השיחה

תקציר השיחה הבאה – חסמי החזון הישראלי

בשיחה נסקרים החסמים שניצבים בפני המנגנון הדמוקרטי שבעיצובו הנוכחי אינו מצליח להתגבר על החסמים המונעים הגשמה של חזון מדיני ברוח הציונות  ובהם:

• חסם התנאים המוקדמים, הדרישות שמציבות ישויות אנטי ציונית כתנאי לכל מו"מ מדיני עם ישראל  שלהבקעתו נדרש מהלך מדיני חד צדדי של ישראל 
• חסם הקונצנזוס הציוני, הסכמה שחסרונה מונע מכל הנהגה ישראלית להניע איזושהי יוזמה מדינית והבקעתו של החסם מותנית בהכרעה דמוקרטית של המחלוקת הציונית 
• חסם התלות הישראלית, תלות שמונעת מישראל את העצמאות הנדרשת לקבלת החלטות ריבונית והבקעתו של החסם תתאפשר מקביעת תכלית קיומה של המדינה כגורם-על המנחה את מדיניות ניצול המשאבים והיכולות של המשק הישראלי והועדת "כוחות השוק" המנחים כיום דה-פקטו את מדיניותה הכלכלית של ישראל לשרת את יחסי החוץ של ישראל כמנוף מדיני.
• חסם אחדות העם, בדלנות לאומית, דתית, עדתית ורעיונית המובנת כיום בתכונות החברה הישראלית כגורם-על בשיקולי הנאמנות האזרחית למדינה ולאורח חייה. תוצאת הבדלנות היא הפרה דמוגרפית של מאזן הכוחות שבין הציונות למתנגדיה שמסייעת להטיית המגמה של הקיום הציוני לכיוון של חדלון.  להבקעת חסם זה נדרש עיקורו של הקוטב האנטי ציוני מהגוף הריבוני של מדינת ישראל.