נכון לעת הזאת לציבור הציוני יש רוב מכריע בגוף הריבון של מדינת ישראל שעל פי בחירותיו יישק דבר בישראל ובכלל זה תושק כל יוזמה שתכליתה השתלטות על מגמת החידלון המאיימת על קיומה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ציונית.
אלא שהמחלוקות המפלגות את הציבור הציוני אינן מאפשרות לו להכריע בשאלה מהי הדרך הנכונה להתגבר על אתגר הקיום ובאופן יותר ממוקד, השאלה:מהי המסה הטריטוריאלית הקריטית לקיום ישראל כדמוקרטיה ציונית?
המחלוקת היא סביב שלוש אפשרויות עקרוניות:
· החלת ריבונות ישראל על כלל אזורי יהודה ושומרון (א"י השלמה)
· החלת ריבונות ישראל על אזורי ההתיישבות הישראלי ביהודה ושומרון (גושי התיישבות ואזורי ביטחון)
· הגבלת הריבונות הישראלית באזורי יהודה ושומרון לגבולות הסכמי שביתת הנשק מ 1949 (גבולות 67)
ההנחה המובעת בשיחה הינה שתכלית המעשה שיבוא בעקבות מימוש האפשרות שתיבחר, איננה להביא שלום אלא להעמיד את ישראל בעמדה שמורידה מעל הפרק את הסוגיות שעומדות ביסוד האסטרטגיה האנטי ציונית (זכות השיבה, גבולות 67, ירושלים בריבונות מוסלמית/ערבית, ישראל כבולה בהסדרים המעקרים את יכולתה להפעיל כוח להגנתה).
מאידך צריכה האפשרות הנבחרת להעמיד את ישראל במצב מיטבי כדי למצות את התועלת המרבית מיוזמתה המדינית החד צדדית באמצעות כוחה ויכולותיה הכלכליות ולהפיק כושר התמודדות חברתי וביטחוני שיאפשר ניהול אורח חיים תקין ותקני ויגרום לאורך פרק זמן היסטורי לשחיקת ההנעה של ישויות אנטי ציוניות להביא לחדלונה של ישראל כדמוקרטיה ציונית, עד כדי גניזתה של הנעה זו ברבות הימים.
השיחה מציגה הנחות יסוד, פתרונות עקרוניים וכלים לקבלת החלטות ביצועיות ובכללם לקבלת החלטה מחייבת, מוסכמת ומקובלת על כלל הציבור הציוני (ובמשתמע על כלל הציבור הדמוקרטי בישראל) על העתיד הגיאו-מדיני של יהודה ושומרון וכמקובל במשטר דמוקרטי, לא בהכרח מתוך תמימות בין כל מרכיבי הגוף הריבון במדינה (קרי: אזרחי ישראל)
המנגנון המוצע הוא משאל עם ובשיחה מוצגים כלים המאפשרים לכל אזרח לקבל החלטה מושכלת לגבי האפשרות הנבחרת של גבולות הריבונות הישראלית באיו"ש.
חזון ישראלי 