יסודות המדינה – 6. זכות הישיבה במדינה

6.1  הזכות הטבעית לשבת במדינת ישראל שמורה לכל מי שהוכר כתושב המדינה בטרם כוננה החוקה ולכל יליד הארץ שהוא צאצא של הורים תושבי המדינה או של הורה בודד במקרה של הורה שהוא תושב המדינה המוכר כמשפחה חד הורית וההורה השני אינו מזוהה וכן שמורה הזכות הטבעית לשבת במדינת ישראל לכל יהודי המבקש לשבת במדינה.

6.2  יהודי הוא כל מי ששייכותו ללאום היהודי הוכרה כחוק בטרם כוננה החוקה ולאומיותו זו נרשמה כדין במסמכי המדינה וכן כל מי שעמד בכללים להכרה ביהדותו על פי הנאמר בחוקים המחוקקים לעניין זה בכנסת ישראל.

6.3  אין כל סמכות הרשאית לשלול את הזכות הטבעית להיות תושב המדינה ורק בית המשפט לחוקה ואזרחות הוא הרשאי לשלול זכות טבעית להיות תושב הארץ בגין פגיעה בחוקת המדינה.

6.4  מחלוקות בעניין ההכרה ביהדות או בדבר הזכות הטבעית לשבת במדינה יובאו לפסיקה בפני בית משפט לחוקה ואזרחות.

6.5  כל מי שאינו בעל זכות טבעית להתיישב במדינה ומבקש להתיישב בה ובקשתו נתקבלה, טופלה ואושרה ע"י הרשות השלטונית המוסמכת כאמור בחוק, לא יינתן לו המעמד המבוקש אלא עד שיעתור לבית המשפט  לחוקה ואזרחות בבקשה לאשרר את מעמדו ובית המשפט ייעתר לו. 

6.6  מחלוקות בעניין ההכרה בדבר הזכות לשבת במדינה יובאו לפסיקה בפני בית משפט לחוקה ואזרחות.

6.7  ערעורים בעניין שלילת הזכות לשבת בארץ על פי החלטת הרשות  השלטונית המוסמכת לפי חוק לשלול זכות זו ממי שאינו בעל זכות טבעית להתיישב בארץ יובאו לפסיקה על פי עילתם בפני בית המשפט לחוקה ואזרחות או בית המשפט למשפט ציבורי ואזרחי.

נא לשלוח הערות