בעיות השעה – 2026

בעיות השעה – לקראת הבחירות לכנסת ה 26

תמצית: אתגרי השעה והמתווה האסטרטגי לבחירות 26

• שלושה וקטורים של משבר: נבחרי הציבור בכנסת ה-26 יידרשו לתת מענה מיידי לבעיות שלטוניות ותפקודיות שהועצמו בעקבות משברי הקורונה ומלחמת 7 באוקטובר, לצד הצורך הקריטי בגיבוש חוסן לאומי ועצמאות מדינית וביטחונית.
• קרע בדעת הקהל: הציבור הישראלי שרוי בפיצול עמוק, כאשר הדאגה המרכזית היא האיום הביטחוני הרב-זירתי (פחות מ-30% חשים ביטחון אישי),
  השסע החברתי הפנימי וסכנת הבידוד הבינלאומי.
• פער תפיסתי מוסדי: בעוד השלטון מתמקד בשינוי משטרי, בהעמקת האחיזה הטריטוריאלית ובשימור הסטטוס-קוו המגזרי, דרג המומחים מתריע מפני נקודת מפנה קריטית עקב שחיקת יסודות הדמוקרטיה, כלכלת מלחמה מתישה והתנתקות חברתית של המיעוט הערבי.
• משבר חוק הגיוס: משבר הגיוס, שהוביל להקדמת הבחירות לאוקטובר 2026, מציג קונצנזוס חסר תקדים בציבור היהודי הלא-חרדי (89%) לשינוי המצב הקיים והפעלת סנקציות, מול התבצרות אידיאולוגית עמוקה במגזר החרדי (79% התנגדות).
• מפת המפלגות והמנוף האסטרטגי: בעיות השעה משמשות את המפלגות כמנוף ליישום יעדים אסטרטגיים: מפלגות המרכז ("ביחד", "ישר") מקדמות שיקום מוסדי וחוקה לצד בריתות בינלאומיות; גוש הימין דוחף לעצמאות מדינית מוחלטת וצעדים חד-צדדיים ביו"ש; וגוש השמאל ("הדמוקרטים") חותר לחוקה אזרחית מקיפה והיפרדות מדינית.
• הפתרון: "מתווה הציבור 2026" מציע מפת דרכים דינמית, נטולת אינטרסים מגזריים, המשלבת את הבטחת הלאומיות היהודית הריבונית עם שלטון רפובליקאי ומשטר דמוקרטי.

 

מבוא

נבחרי הציבור בבחירות לכנסת ה-26 יידרשו להעניק מענה אופרטיבי לשלושה סוגי בעיות המעסיקות את ציבור הבוחרים:

1.   פתרון כשלים תפקודיים: תיקון בעיות אקוטיות הנובעות ממדיניות הקואליציה השלטונית ותיפקוד רשויות המדינה תחת מרותה לאורך כהונת הכנסות 20–23 והכנסת ה-25, בעיות שהועצמו עקב משבר הקורונה ובאופן דרמטי עקב מלחמת 7 באוקטובר 2023 .

2.   חוסן לאומי ואסטרטגי: גיבוש תפיסה המעניקה חוסן לאומי ומגשימה את החזון הציוני, אל מול הרפיון הלאומי הנוכחי המאיים לייצר תהליך בלתי הפיך של שחיקת המפעל הציוני.

3.    עצמאות מדינית וביטחונית: ביסוס אי-תלות ביטחונית ושימוש בכוחו הצבאי של צה"ל כדי להביא את אויבי המדינה לידי ייאוש משאיפתם להכחדת הישות הציונית, והשלמה עם תנאיה של ישראל.

מענה מלא ומעשי לאתגרים, מפורט ב"מתווה הציבור 2026" תחת הלשונית "אסטרטגיה מדינית".

 

פיסקה I – ניתוח רב-ממדי של בעיות השעה

 1.    ממד דעת הקהל (הציבור הרחב)

דעת הקהל בישראל שרויה בשבר עמוק המבוסס על שיוך פוליטי (ימין מול מרכז-שמאל) ומגזרי (יהודים מול ערבים):

• איום ביטחוני רב-זירתי: זהו הנושא המשמעותי ביותר עבור כלל הציבור. רוב מוחלט מביע דאגה כרונית מפני חזרה ללחימה עצימה וממושכת מול איראן, לבנון ועזה. תחושת הביטחון האישי נשחקה קשות, ופחות מ-30% מהציבור מגדירים את המצב הביטחוני כ"טוב".
• השסע החברתי והסולידריות: מדדי הלכידות החברתית נמצאים בירידה חדה. מחנה המרכז-שמאל רואה במתחי הדת והמדינה (חוקי הגיוס וזכויות אזרחיות) איום קיומי פנימי, בעוד הציבור הערבי מוטרד בעיקר מהעמקת האפליה והפשיעה הגואה במגזרו.
• בידוד בינלאומי: המחנה הליברלי מוטרד מאוד מהחרפת המשבר הדיפלומטי ומתדמיתה של ישראל בעולם, במיוחד לאור ממצאי סקרי  Pew  המצביעים על שחיקה חסרת תקדים בתמיכה הגלובלית.

 

2.    ממד דעת השלטון (הקואליציה וההנהגה הפוליטית)

מדיניות ההנהגה נגזרת מתפיסה של הישרדות פוליטית, שימור בריתות מגזריות ושינוי מבני של מוסדות המדינה:

• שינוי המערכת המשטרית: ההנהגה מציבה בעדיפות עליונה קידום חקיקה המשפיעה על מבנה המשטר, מערכת המשפט ויחסי הרשויות, חרף התנגדות של כמחצית מהציבור למהלכים אלו בעת הנוכחית.
• שליטה אסטרטגית וריבונות: השלטון מוביל קו ניצי המעדיף שימור רצועות ביטחון קבועות (כמו בדרום לבנון) והעמקת האחיזה ביהודה ושומרון, תוך דחייה מוחלטת של רעיונות להסדר מדיני או פתרון שתי המדינות (מגמה שחלחלה גם ל-47% מהציבור היהודי).
• שימור הסטטוס-קוו המגזרי: הבטחת האינטרסים של השותפות הקואליציוניות (חרדים ודתיים-לאומיים) בתחומי התקציבים, החינוך האוטונומי ומתווי הפטור מגיוס, תוך תיוג האופוזיציה והמחאות האזרחיות כגורם מערער יציבות.

 

3.    ממד דעת המומחים (חוקרים, סוקרים וכלכלנים)

מומחי האקדמיה ומכוני המחקר מזהירים מפני "נקודת מפנה קריטית" ומסוכנת למדינה:

• שחיקת היסודות הדמוקרטיים: חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מתריעים מפני ירידה חסרת תקדים באמון הציבור במוסדות המדינה הבסיסיים (כולל פיקוד צה"ל והמשטרה) ועלייה בחשש של אזרחים להביע עמדות פוליטיות.
• כלכלת מלחמה וסיכוניה: דוחות מרכז טאוב ומדדי איכות חיים בינלאומיים מדגישים כי לא ניתן לבסס צמיחה ארוכת טווח על הייטק ועוצמה צבאית בלבד. הגידול הדרמטי בהוצאות הביטחון, יוקר המחיה והבירוקרטיה שוחקים את השירותים האזרחיים (רווחה, בריאות, חינוך) ומאיימים על יציבות השוק.
• התנתקות המיעוט הערבי: סוקרים מזהים ירידה מסוכנת בתחושת השייכות של ערביי ישראל למדינה (מ-66% ל-59% במדדים האחרונים), המייצרת פצצת זמן חברתית וביטחונית פנימית.

 

סיכום המשקל הסגולי בפלחי האוכלוסייה

 

פיסקה II –  סוגיית חוק הגיוס ואי-השוויון בנטל

סוגיה זו, שהפכה לעילה המרכזית להקדמת הבחירות לאוקטובר 2026, חושפת תהום תפיסתית עמוקה בין המגזרים:

1.   הציבור היהודי הלא-חרדי (חילונים, מסורתיים, דתיים-לאומיים)
קבוצה זו מציגה תמיכה גורפת וחסרת תקדים בשינוי המצב הקיים:

• קונצנזוס לשינוי: כ-89% סבורים כי פטור גורף לרוב הצעירים החרדים אינו יכול להמשך.
• דרישה לסנקציות: רוב מוצק בימין ובשמאל קורא לסנקציות כלכליות חריפות (שלילת תקציבי ישיבות, ביטול הנחות בארנונה ומניעת סבסוד מעונות יום למשתמטים).
• פגיעה בביטחון: כ-62% מאמינים כי הפטור הגורף פוגע ישירות בביטחון המדינה עקב מחסור חמור בכוח אדם בצה"ל.
• חלוקת מודלים: הציבור חלוק בפתרון המועדף: 41% תומכים ב"שירות חובה לכלל אזרחי המדינה", ו-37.5% תומכים ב"שירות חובה רק ליהודים" המנותב לפי צורכי הצבא (צבאי או אזרחי).

2.   הציבור החרדי
עמדת המגזר מציגה התבצרות אידיאולוגית, לצד סדקים קלים בשוליים:

• התנגדות מוחלטת: כ-79% מתנגדים קטגורית לגיוס, כולל למסלולים מותאמים או גדודים ייעודיים.
• תפיסת עולם: הרוב רואה בלימוד התורה ערך קיומי המגן על המדינה ("תורתו אומנותו"), ומפרש את הלחץ הציבורי כניסיון לחילון וכ"חינוך מחדש".
• החרדים המודרניים: בשולי המגזר (20%–25%), ישנה הסכמה כי צעירים שאינם לומדים בפועל בישיבות צריכים להשתלב במסגרות שירות. עמדה זו זכתה לאחרונה לביטוי מסוים מצד ההנהגה הפוליטית של המגזר.

3.   פילוח לפי מחנות פוליטיים (בקרב הציבור היהודי)

• מחנה המרכז-שמאל: רואה בנושא את "בעיית השעה"המרכזית המשפיעה על ההצבעה. הדרישה  היא לשוויון מלא ומיידי בנטל, ללא פשרות, לצד עצירת תקציבים קואליציוניים למוסדות לא משרתים.
• מחנה הימין (לא כולל חרדים): שרוי בדילמה מורכבת. מחד, משרתי המילואים (בציונות הדתית ובליכוד) חשים התמרמרות עמוקה מהאי-שוויון לאחר שנות לחימה. מאידך, קיים חשש שמשבר זה יפרק את גוש הימין, מה שמוביל לתמיכה במתווים הדרגתיים של "יעדי גיוס" רכים.

4.   החברה הערבית

• ניתוק מהדיון: למעלה מ-80% רואים בסוגיית הגיוס "משחק פנים-יהודי" שאינו נוגע אליהם.
• התנגדות לשירות מנדטורי: קיים חשש שהדרישה לשוויון בנטל תתגלגל לחובת שירות אזרחי או לאומי – מהלך שייתקל בהתנגדות פוליטית ותרבותית נרחבת, כל עוד המדינה אינה מעניקה שוויון זכויות ותקציבים מלא לחברה הערבית.

 

תמונת מצב אסטרטגית (נכון ליולי 2026):
על אף עלייה נקודתית של כ-24% בגיוס קרבי של חרדים במחזורים האחרונים, הציות לצווים נותר מינימלי: כ-1,200 מתגייסים בלבד מתוך כ-24,000 צווים שנשלחו.
הציבור מפגין פסימיות עמוקה, ורק כ-32% מאמינים כי המערכת הפוליטית מסוגלת לחוקק
חוק שיביא לשינוי מהותי בחלוקת הנטל.

 

פיסקה – III חלוקת המשקל בין בעיות השעה לבעיות אסטרטגיות בעיני המפלגות

במפת המפלגות לקראת הבחירות לכנסת ה-26, בעיות השעה (ניהול המלחמה, החטופים) והבעיות המבניות (חוק הגיוס, יוקר המחיה) משמשות כ"מנוף" ליישום מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח (חוקה, גבולות קבע, דוקטרינת הכרעה). התארגנויות חדשות כמו רשימת "ביחד" (איחוד בנט-לפיד) ומפלגת "ישר" (גדי אייזנקוט) בנו את הפלטפורמה שלהן סביב התפיסה כי המבוי הסתום בבעיות השעה נובע ישירות מהיעדר הכרעה בשאלות האסטרטגיות.

1.    מפלגות המרכז והרשימות החדשות ("ביחד", "ישר")
הנושאים האסטרטגיים תופסים כ-50% מהמצע, ומתורגמים לפתרונות מבניים אופרטיביים:

• כינון חוקה והסדרת הממשל: הצבת יחסי הרשויות כעוגן אסטרטגי ראשון. שאיפה לחקיקת חוקי יסוד משוריינים המבוססים על מגילת העצמאות ליצירת "חוקה אזרחית בפועל", שבלעדיה לא ניתן יהיה לפתור מבנית את בעיית הגיוס.
• הכרעה ביטחונית משולבת בבריתות: דחיית גישת העצמאות המבודדת וקישור דוקטרינת ההכרעה הלאומית לבניית ארכיטקטורה אזורית ובריתות הגנה עם ארה"ב ומדינות ערב המתונות.
• עתיד איו"ש: משקל בינוני-נמוך בקמפיין למניעת הברחת מצביעים. הכוונה בפועל היא "הקפאת המצב המדיני" ושמירה על חופש פעולה ביטחוני של צה"ל, ללא מהלכים חד-צדדיים (לא סיפוח ולא נסיגה).

2.    גוש הימין והקואליציה (הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית)
הגוש מעניק משקל מקסימלי (כ-60%) לאלמנטים אסטרטגיים של ריבונות ועצמאות מדינית, תוך שימוש באירועי 7 באוקטובר כהוכחה לצדקת דרכם:

• ריבונות חד-צדדית ודוקטרינת הכרעה: זהו גרעין המצע של הציונות הדתית ועוצמה יהודית, בעל השפעה ניכרת בליכוד. לשיטתם, 7 באוקטובר מוכיח כי כל ויתור טריטוריאלי מביא אסון, ולכן יש להחיל ריבונות אקטיבית וחד-צדדית ביו"ש ולבסס "הכרעה ללא מורא" מהקהילה הבינלאומית.
• התנגדות לחוקה אזרחית: מיקוד בבעיות השעה התפקודיות (משילות, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים) ומניעת מהלכים חוקתיים ליברליים המגבילים את הריבון הפוליטי.

3.    גוש השמאל ("הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן)
באיחוד של העבודה ומרצ המשקל מתחלק באופן שווה (50%) בין האסטרטגי למבני, אך בכיוון הפוך לחלוטין מגוש הימין:

• חוקה אזרחית כאמצעי הישרדות: מתן משקל קריטי לכינון חוקה אזרחית מיידית שתבטיח הפרדת דת ומדינה, שוויון זכויות גמור (כולל לחברה הערבית) וביטול מוחלט של העדפות מגזריות.
• הסדר מדיני כמרכיב בהכרעה: שילוב הכרעה צבאית עם אסטרטגיה מדינית של היפרדות מהפלסטינים ושאיפה לפתרון שתי המדינות בטווח הארוך, תוך הגדרת מהלכי הסיפוח של הימין כהרס אסטרטגי של המפעל הציוני.

 

סיכום משקלי המשקל האסטרטגי במצעי המפלגות

 

סיכום המתווה

"מתווה הציבור 2026" מבוסס על הגשמת החזון הציוני כתנאי קוהרנטי ומקור השראה בלעדי להתמודדות ישראל עם אתגריה הקיומיים.

בהתאמה לחזון החותר לביסוס בר-קיימא של הלאומיות היהודית כישות ריבונית בציון – ערש הלידה של העם העברי – ותחת שלטון רפובליקאי ומשטר דמוקרטי, המתווה מעניק פתרונות מבניים ותפיסתיים
מבוססי נתונים.

זהו מענה מזוקק ונטול דעות קדומות המשמש מפת דרכים דינמית להגשמת החזון והבאת שלום לארץ.